עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אליה, גרה בקדיתא עם בן זוגי וארבעת ילדיי, מנחת קבוצות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
התמודדות חברתית-ילדה ואמא
07/05/2017 21:22
אליה
הורות, אמהות, ילדים, חברה

אתמול  בבוקר ראיתי בפייסבוק צילום של עוגה יפייפיה, מושקעת מאוד, שפרסמה בת זוג של גיא (שם בדוי), בן כיתה שלי מבית הספר היסודי. גיא, במשך 8 שנים, היה  תמיד בשולי הכיתה, לא מקובל כהגדרתנו אז (שמקובלת גם היום), לעתים סבל מלעג של חברי הכיתה ולרוב סתם התעלמות. למיטב זכרוני כך היה גם בעיני המורות, נחשל ונכשל. הוא גם לא היה מהחנונים שכולנו אוהבים לומר שבעתיד הם יהיו ביל גייטס הבא. אני הייתי במצב דומה, לא ממש בשולי הכיתה, אך במצב תנודתי בין האמצע לשוליים. היה מדרג חברתי ברור, מלכות הכיתה עשו רוטציות בניהן, מלכי הכיתה החזיקו בשלטון שמונה שנים ללא הפרעות רבות. לי היתה חוליה מקשרת למעמד מעט יותר גבוה אך לא יציבה, חברתי הטובה בה' הידיעה שאחריה הלכתי באש ובמים לעתים תגמלה אותי על כך ומעמדי מעט השתפר ולעתים זיכתה אותי בהתעלמות ואז הדרדר.

הזכרון של מגיא, הוא סובייקטיבי למדי כמובן, במשך כל השנים מאז ובמיוחד מכניסת הפייסבוק לחיי מעניינת אותי השאלה איך הוא זוכר את חווית ילדותו בבית הספר, האם היתה טראומטית עבורו, האם חווה כשלון, האם היה עצוב, האם היו לו חוויות משלימות מחוץ לבית הספר? והכי מעניין - למה אני, שמחשיבה עצמי כבעלת 'ראש פתוח' מופתעת בכל פעם מחדש שאני נתקלת בו בפייסבוק ומגלה שיש לו אישה שאוהבת אותו, ילדים, מקצוע מעניין ותחביבים סופר מגניבים? אני עדיין תקועה באותה תבנית אליה הוכנס בבית הספר היסודי, אני עדיין רואה אותו ובמידה לא פחותה את עצמי בתור אותם ילד וילדה, שתוייגו ומותגו בכיתה א' ולא הצליחו לפרוץ את המחסום עד כיתה ח'. המרחק ממנו מאפשר לי לשמור עליו בתור הילד המסכן שאני חושבת שהיה, והמראה שלו היום והעובדה הברורה מאליו שהוא חי חיים מלאים ושלמים מעמתת אותי עם התפיסה שלי אותו ואת עצמי בתור ילדים.  אני יודעת שאת החוויות האלה בית הספר היסודי אני סוחבת איתי עד היום, אני משווה את עצמי אל מול מלכות הכיתה לעתים בהנאה והתנשאות, לעתים באותה יראת כבוד מאז. אני בודקת כל סיטואציה חברתית, אומדת יחסי כוחות  ומנסה להימנע ממקומות שיגרמו לי לחזור לאותה ילדה שקטה ונחבאת אל הכלים שהייתי אז. את חווית החברה הטובה אני רואה כטראומה לכל דבר. במידה מסויימת החוויה הזו עיצבה אותי ושימשה לי כמצפן ותמרור אזהרה מאז. הרצון לברוח מיהוד, הרצון לחיות במקום בו יש אנשים ומשפחות מכל הסוגים וכל המינים, הרצון לייחד את עצמי במובנים מסוימים, הרתיעה מקבוצות סגורות וקהילות.

ההשפעה נמשכת כאמא לארבעה ילדים. אף אחד מהם כנראה לא יהיה מלך הכיתה, (מאיזה חומרים קורצו הילדים האלה?) הם ייחודיים ומדהימים בדרכם, אך הלב שלי נופל מול כל  רמיזה על קושי חברתי, מול כל התמודדות מאתגרת עם כיתה או חבר. מדי פעם אני חוקרת אותם באגביות על מצבם החברתי, מפחדת מהתשובה, אך מנסה להתנהג בנונשלנטיות, להראות אמונה מלאה בהם ובכך שהכל חולף והם הכי הכי בעולם, משתפת בסיפורים משלי עם סוף טוב. כמובן שבא לי להרוג כל ילד שדיבר לא יפה לילד שלי ואני לא עושה דבר. שוב אני חווה חוסר שליטה במצב ולא נותר לי אלא לתמוך בהם מרחוק ולהאמין שילדיי, בדרכם שלהם, יהפכו את החוויה הזו של בית הספר למעצבת ומלמדת. לזכור את גיא ואותי, ואיך גדלנו, ואת שלל הטיפוסים השונים והמגוונים שמרכיבים כל קבוצה, והכי חשוב - שלכל אחד ואחת מאיתנו, יש את הזמן המתאים לפרוח, ואת המקומות הייחודיים המאפשרים לנו לעשות זאת.


0 תגובות
שינה משותפת
30/04/2017 22:17
אליה
הורות, שינה משותפת

כשהכרתי את בן זוגי, הוא גר במבנה מעץ, מטבח בחוץ, גג ניילון, אמבטיה על במה ומיטה מוגבהת מול חלון רוחבי לנוף ההר.
כשעברתי לגור איתו בנינו חדר נוסף, מאסופת עצים שהיתה בחצר, שאריות של חומרים שונים, וביקשתי מיטה גבוהה כמו שהיתה וקיבלתי. לקראת לידתו של נועם השקענו לראשונה בבניית חדר מהוגן, ארבע קירות ישרים, בידוד, גבס, שפכטל וצבע. לנועם הכנו מיטת תינוקות, גם כורסת הנקה היתה לי, זה היה הדבר החשוב ביותר עבורי. 
ללא חשמל, הימים שלנו הסתיימו בשעה שבע בערב בערך, לאור נרות. את נועם הנקתי והנחתי במיטת התינוקות, אבל לא הצלחתי להיות רגועה. לא ידעתי מה הוא עושה שם, הוא ישן, נוח לו? אולי הוא לא עשה גרעפס וכואבת לו הבטן, עיניו פקוחות? על מה הוא מביט? על מה הוא חושב? לא הצלחתי להירדם בלי לראות אותו ולהרגיש. העברתי אותו למיטה שלנו, הדבר המובן מאליו היה להניח אותו ביננו. הילד הראשון שלנו, ושנינו רצינו להנות ולהתפעל. כל ערב אחרי מקלחת ש' היה עושה לו מסג' ואני הייתי מעשנת את הסיגריה השניה והאחרונה לאותו יום ומרגישה חופשייה לרגע, היינו שוכבים שנינו במיטה ונועם ביננו, שנינו מביטים ומתפעלים. הדבר הפך להרגל והשינה המשותפת נכנסה לחיינו. לא היתה אידיאולוגיה שתמכה, ואני הרגשתי תסכול רב והאשמתי את ש' שלקח ממני דבר מהותי מהזוגיות שלנו. כמה קל להאשים את בן הזוג כשלא מבררים לעומקן רגשות ותחושות. 
עומרי נולד וכעת ישנתי בין שני ילדים, האחד יונק והשני גמול מיניקה ומכור לדבר אחר (פופיק שעליו עוד בטח יסופר). כשחזרתי עם עומרי מחדר הלידה עדיין היו לי מחשבות על לינה מסודרת ולאור הניסיון עם מיטת הילדים הכנתי הפעם עריסת עץ קטנה שאותה העמדתי בצמוד למיטה. החזקתי מעמד בניסיונות עם העריסה במשך לילה או שניים עד שהעברתי את עומרי למיטה המשותפת. כשהתחלתי שוב ללכת לטיפול בשיחות, אחת השאלות שנשאלתי היתה מה הרגע האהוב עליי ביום, לקח לי זמן מה לחשוב והשבתי שהרגע האהוב עליי הוא הרגע בו אני נכנסת למיטה ומסתכלת על שני ילדיי  ישנים ומחבקת אותם. 
מכאן לכאן נוספו עוד שני ילדים ומקומו של בן זוגי מהמיטה המשפחתית ומהגוף שלי הלך והתרחק. המון שאלות עולות במשך השנים על הרווחים וההפסדים.המון ביקורת מצד המשפחה וחברים שלא מבינים, ורגשות אשם והססנות שמלווים אותי בכל דרך. נועם רק בשנה האחרונה ביקש לעבור למיטה משלו ועדיין בימים עמוסים ובעת כתיבת שאלות אלה הוא ישן איתנו. משהו נכון קיים  עבורי בשינה עם הילדים, אני זוכה  בכל לילה להרגיש ולחבק את נוגה מצד אחד ונתנאל מצד שני, אך תמיד חושבת אם עדיין הייתי מסוגלת להניח ראשי על כתפו של ש' ולהירדם.
1 תגובות