עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
אליה, גרה בקדיתא עם בן זוגי וארבעת ילדיי, מנחת קבוצות.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

התמודדות חברתית-ילדה ואמא

07/05/2017 21:22
אליה
הורות, אמהות, ילדים, חברה

אתמול  בבוקר ראיתי בפייסבוק צילום של עוגה יפייפיה, מושקעת מאוד, שפרסמה בת זוג של גיא (שם בדוי), בן כיתה שלי מבית הספר היסודי. גיא, במשך 8 שנים, היה  תמיד בשולי הכיתה, לא מקובל כהגדרתנו אז (שמקובלת גם היום), לעתים סבל מלעג של חברי הכיתה ולרוב סתם התעלמות. למיטב זכרוני כך היה גם בעיני המורות, נחשל ונכשל. הוא גם לא היה מהחנונים שכולנו אוהבים לומר שבעתיד הם יהיו ביל גייטס הבא. אני הייתי במצב דומה, לא ממש בשולי הכיתה, אך במצב תנודתי בין האמצע לשוליים. היה מדרג חברתי ברור, מלכות הכיתה עשו רוטציות בניהן, מלכי הכיתה החזיקו בשלטון שמונה שנים ללא הפרעות רבות. לי היתה חוליה מקשרת למעמד מעט יותר גבוה אך לא יציבה, חברתי הטובה בה' הידיעה שאחריה הלכתי באש ובמים לעתים תגמלה אותי על כך ומעמדי מעט השתפר ולעתים זיכתה אותי בהתעלמות ואז הדרדר.

הזכרון של מגיא, הוא סובייקטיבי למדי כמובן, במשך כל השנים מאז ובמיוחד מכניסת הפייסבוק לחיי מעניינת אותי השאלה איך הוא זוכר את חווית ילדותו בבית הספר, האם היתה טראומטית עבורו, האם חווה כשלון, האם היה עצוב, האם היו לו חוויות משלימות מחוץ לבית הספר? והכי מעניין - למה אני, שמחשיבה עצמי כבעלת 'ראש פתוח' מופתעת בכל פעם מחדש שאני נתקלת בו בפייסבוק ומגלה שיש לו אישה שאוהבת אותו, ילדים, מקצוע מעניין ותחביבים סופר מגניבים? אני עדיין תקועה באותה תבנית אליה הוכנס בבית הספר היסודי, אני עדיין רואה אותו ובמידה לא פחותה את עצמי בתור אותם ילד וילדה, שתוייגו ומותגו בכיתה א' ולא הצליחו לפרוץ את המחסום עד כיתה ח'. המרחק ממנו מאפשר לי לשמור עליו בתור הילד המסכן שאני חושבת שהיה, והמראה שלו היום והעובדה הברורה מאליו שהוא חי חיים מלאים ושלמים מעמתת אותי עם התפיסה שלי אותו ואת עצמי בתור ילדים.  אני יודעת שאת החוויות האלה בית הספר היסודי אני סוחבת איתי עד היום, אני משווה את עצמי אל מול מלכות הכיתה לעתים בהנאה והתנשאות, לעתים באותה יראת כבוד מאז. אני בודקת כל סיטואציה חברתית, אומדת יחסי כוחות  ומנסה להימנע ממקומות שיגרמו לי לחזור לאותה ילדה שקטה ונחבאת אל הכלים שהייתי אז. את חווית החברה הטובה אני רואה כטראומה לכל דבר. במידה מסויימת החוויה הזו עיצבה אותי ושימשה לי כמצפן ותמרור אזהרה מאז. הרצון לברוח מיהוד, הרצון לחיות במקום בו יש אנשים ומשפחות מכל הסוגים וכל המינים, הרצון לייחד את עצמי במובנים מסוימים, הרתיעה מקבוצות סגורות וקהילות.

ההשפעה נמשכת כאמא לארבעה ילדים. אף אחד מהם כנראה לא יהיה מלך הכיתה, (מאיזה חומרים קורצו הילדים האלה?) הם ייחודיים ומדהימים בדרכם, אך הלב שלי נופל מול כל  רמיזה על קושי חברתי, מול כל התמודדות מאתגרת עם כיתה או חבר. מדי פעם אני חוקרת אותם באגביות על מצבם החברתי, מפחדת מהתשובה, אך מנסה להתנהג בנונשלנטיות, להראות אמונה מלאה בהם ובכך שהכל חולף והם הכי הכי בעולם, משתפת בסיפורים משלי עם סוף טוב. כמובן שבא לי להרוג כל ילד שדיבר לא יפה לילד שלי ואני לא עושה דבר. שוב אני חווה חוסר שליטה במצב ולא נותר לי אלא לתמוך בהם מרחוק ולהאמין שילדיי, בדרכם שלהם, יהפכו את החוויה הזו של בית הספר למעצבת ומלמדת. לזכור את גיא ואותי, ואיך גדלנו, ואת שלל הטיפוסים השונים והמגוונים שמרכיבים כל קבוצה, והכי חשוב - שלכל אחד ואחת מאיתנו, יש את הזמן המתאים לפרוח, ואת המקומות הייחודיים המאפשרים לנו לעשות זאת.


כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: